הבית בנאדי

יממה אחרי שיובל והאנס נסעו יחד אל ביתה של מָאדּוּ בנאדי, ארזנו את חפצנו מהגסטהאוס של האנס בדרמקוט ההומה והמתוירת, ועברנו לחדר בביתה של מאדו. בשעת ערב מוקדמת, עלינו על מונית עם רוב חפצינו (חלקם השארנו אצל האנס) ונסענו אל הכפר. נסיעה קצרה של 20 דקות, אבל השקט אליו יצאנו מהמונית, האוויר הקר (אלומה הזכירה לי שגם ירד גשם קל), החושך ופנסי הרחוב המועטים, ריח הפרות, קרקור תרנגולות אחרון של ערב - כל אלה הבהירו שאנחנו במקום אחר לחלוטין.

התחלנו ללכת. יובל, אני, ארבעה ילדים, שתי מזוודות גדולות וכבדות במיוחד, ועוד תיקים קטנים. לא עבר הרבה זמן ואישה וגבר צעדנו לקראתנו. "אני מאדו" היא אמרה "האנס אחי אמר לי שתגיעו, עם ילדים קטנים ומזוודות כבדות. באנו לעזור", באנגלית צחה וקול צלול, תוך שהיא מורידה ממני מעמסה, פיסית, וגם משהו בלב. הגבר שהתלווה אל מאדו לקח באחת את המזוודה האפורה והכבדה ביותר שלנו, ובשתי הקפצות העמיס אותה על גבו, והתחיל ללכת, שפוף, בצעדים גדולים, אך מדודים. "וואו, הוא ממש חזק", אמרתי למאדו. "הוא רוצה להיות חזק, הוא לא באמת" היא אמרה בקלילות תוך צחקוק.

"תורידו את החפצים כאן, זה החדר שלכם, ותבואו לאכול" מאדו אמרה לי כשהגענו אל ביתה. בבית שני חדרי שינה, ועוד אחד מתחת למדרגות שעולות אל המטבח, הסלון והמרפסת הקטנה. בחדר שלנו חלל גדול מכוסה שטיח מקיר לקיר, ובו מזרנים רחבים שהוצעו בקפידה ועליהם שמיכות עבות בצבעים חזקים, מוכנים לבואנו. בתוך החדר מטבחון ובו כיור ושירותים בהם אסלה מערבית, כיור וברז למקלחת הודית "hot bucket". השירותים של בנות הבית נמצאים מחוץ למתחם הבית עצמו, כמו בבית רגיל במזרח.

יצאנו מהחדר ועלינו אל המטבח שבקומה השנייה, במדרגות עץ תלולות במיוחד. בכל פעם שנפגשנו עם מדרגות כאלו, מעקים משונים ועוד נזקי בניה, המהנדס שביובל צץ, ומשפט שקשור לתקן, בטיחות ובקרה, היה משתרבב מפיו.

במטבח ברז נמוך, בתוך כיור הודי רגיל, כלי המטבח מסודרים בתוך מדפים פתוחים. בצד כירת גז, מונחת על ארון עץ, שלימים נבין שבו שומרים את האוכל שזקוק לקירור או שמירה. בהמשך החדר שטיח, ומסביבו מזרונים וכריות העשויים משקי מזון שמולאו ונתפרו. אני מצטערת שאין לי תמונה של המטבח והסלון, שהיו רחוקים מאד ממה שראיתי קודם לכן, ועם זאת, נתנו לי תחושה ביתית, נעימה וחמימה, בכל זמן שהותנו אצל מאדו.

התיישבנו, כולנו, לכוס תה. בזמן ששתינו את התה, נור, בתה של מאדו, קצצה בצל, עגבניות, ג'ינג'ר ושום, לתחילתו של תבשיל אורז. "אמרתי לה שלא תעשה חריף" מאדו ניסתה להרגיע. ובאמת, התברר לאחר מכן שנור השתדלה מאד לשלוט ביצרה, והכניסה רק צ'ילי אחד, פתוח, אל תוך התבשיל. הבנות התענגו על טעמו של תבשיל חם עם ניחוח מעט לא מוכר, ונלחמו בחריפות שהתלוותה אליו. אחריו, כולנו נכנסנו בקלות לשינה ערבה בחדר שלנו.

בזמן שישבנו יחד בסלון, מאדו סיפרה בקלילות, מעט מתחושות ליבה. "כשהאנס הגיע עם יובל לראות את הבית, רק נור הייתה פה. הוא התקשר אלי וסיפר על משפחה שתשמח להגיע. הוא אמר שיש להם ילדים, אבל שלא יהיה בלאגן, הוא מבטיח. כשהלכתי בשביל לקראתכם וראיתי ארבעה ילדים כל כך קטנים, תינוקות, נדהמתי." מאדו המשיכה וסיפרה, כמה היא הייתה רוצה עוד ילדים, ושהיא יודעת שלא יהיו לה. נור בת 13, מאדו לא נשואה, ולפי התרבות והמסורת, היא כבר לא תהיה נשואה בשנית, ולא תזכה לעוד ילדים. כשהיא ראתה אותנו הולכים לקראתה, התמלא לבה בשמחה לראות ילדים נכנסים לביתה, וגם תחושת החמצה, עליה היא סיפרה לי. סיפורה של מאדו ילווה אותנו בכל זמן שהותנו אצלה, בשיחות וגילויי לב, וגם בהתנהלות עצמה בתוך שגרת הבית.

הנוף מהבית אל העמק וקנגרה

מָאדּוּ

מאדו נולדה בדרמקוט, בבית בו התארחנו בשבוע הראשון שלנו בהודו. אחות לשני אחים, במשפחה הינדו משבט הגאדי - שבטית, מסורתית ודתית מאד. במהלך שנות ילדותה ונערותה הציפיות ממנה היו ללכת בדרך הנשים המסורתית, ובכמה הזדמנויות שונות, היא אכזבה את משפחתה, ובמיוחד את אביה, כשלבה רצה אחרת, והיא הקשיבה לו. בדרמקוט מאדו נחשפה לתיירים, מטיילים מכל רחבי העולם, שהגיעו להתרגע, לטייל, ליהנות מהודו, מנקודת מבטם המערבית. מאדו התחברה אליהם, ובמיוחד, לתיירות הישראליות. היא נמשכה לחופש שהן הביאו איתן, הולכות לבד בעולם, כשעל גבן תיק קטן, והוא כל מה שהן צריכות. חופשיות מכל מחויבות או נטל. מאדו הצטרפה אליהן פעמים רבות לטיולים, תחילה באיזור, ובהמשך ברחבי הודו. זה לא מצא חן בעיניו של אביה.

כשמאדו הייתה באמצע שנות העשרים שלה, הוריה הודיעו לה שהיא מתחתנת (נישואי הסדר עדיין נפוצים מאד בהודו, בעיקר באיזורים מסוימים ואצל משפחות מסורתיות ודתיות יותר). הבחור ממדינת פונג'אב השכנה, מכפר קטן, וממשפחה דתית ומסורתית מאד, כשלה. החתונה ארכה כשלושה ימים, בכפרו של חתנה, ובסופם משפחתה חזרה למדינת הימיצ'אל, להרי ההמילאיה שלה, והיא נותרה בכפר הרחוק רחוק, עם מי שעכשיו הוא בעלה. חמישה ימים לאחר שהסתיימה החתונה הוא עזב. ברח. מאדו הבינה את זה תוך כדי הימים שם בכפר. הוא לא יחזור, ואף אחד לא אומר את זה באופן מפורש. במקרים כאלה בתרבות שלנו, הסבירה לי מאדו, יש אשמה אחת, האישה, ואף אחד לא מוכן לעמוד לעזרתה. שתי המשפחות התנערו ממנה, שהרי היא הביאה לפירוק משפחה שעוד לא נוצרה, וזה לא השתנה, גם אחרי שמאדו גילתה שהיא בהריון. הסיפור ארוך, עצוב, ופרטי מאד. מה שאני כותבת כאן הוא באישורה של מאדו, חברתי. ובכל זאת, אקצר. מאדו גרה ברחוב מספר שנים, תחילה לבדה ואז עם בתה. היו לה גבולות ברורים בעולם חסר הרחמים של רחובות הודו, ששמרו עליה. בנוסף, חוזק נפשי ואמונה גדולה, היו האור והדרך שהיא התוותה לעצמה. בדרך לא ברורה, עם "מזל משמים", כמו שמאדו בעצמה אומרת, מאדו הגיעה לעמק סאלי המרוחק והמבודד, ובמעט שהיה לה היא בנתה בית לנור ולה. על סאלי עוד אספר בהמשך. לפני מספר חודשים מאדו גם קנתה את הבית בנאדי, כדי שנור תוכל ללמוד בבית ספר.

מאדו מטפלת איורוודית (איור-וודה - הרפואה ההודית העתיקה), שקיבלה את הידע מאמה, מטפלת ומיילדת איורוודית בשבט שלהם, אך היא מטפלת כיום ללא תשלום, רק במי שהיא רואה שהוא ממש צריך, לפי תחושתה. למאדו יש מספיק, בדיוק כמה שהיא צריכה, לדבריה, אך מנקודת המבט שלנו זה מעט, ממש בסיסי. ועדיין, היא לא מפסיקה להרעיף עלינו, אוכל, לחלוק מהציוד שלה, מהידע ומזמנה. בזמן שלנו אצל מאדו ונור, קיבלתי כל כך הרבה ידע. ידע על שמנים, עיסויים, תבלינים, והקשבה למזג האוויר ומזג הלב, וגם כזה של שחרור, הרפיה, והתמסרות לקיים, לקורה, להוויה. למדתי ממאדו המון על נדיבות, על חמלה, על כוח אדיר שביטויו הוא בעדינות אין קץ בדרך כלל, וגם כאש להבה, כשיש צורך. הקשר של הבנות שלנו עם מאדו ונור נרקם לאט ובעדינות, וכשנפרדנו, הייתה בזה מין הקריעה. ראיתי את העצב על מאדו, והרגשתי את הגעגוע אצל הבנות, עוד ימים רבים אחר כך. מה שקיבלנו אצל מאדו ישאר איתנו, והוא מלווה בהוקרת תודה ובגעגוע.

תחילת הפסגות המושלגות

שבט.

בכפרים שבאיזור דרמסלה חי לו שבט הגאדי (Gaddi), המדבר בשפת הגאדי. בעבר היו נוודים ועסקו במרעה, וכיום גרים בכפרים באיזור ההימלאיה ההודית במדינת הימיצ'אל פרדש, ועוסקים בחקלאות, מרעה, מלאכות מסורתיות ותיירות. מאדו סיפרה, שהשבט הגיע מהאיזורים ההרריים של איראן, ובמסורת, הם מארץ שקוראים לה כנען. רק כשהכירה ישראליים יהודים, היא קישרה בין המקומות. לאנשי השבט יש מספר מנהגים מעניינים שמזכירים דברים מוכרים. אחד מהם, הוא חג של עשרה ימים, שמהותו להלל ילדות קטנות, פריון ובריאות. הוא נחגג נחגג לפני החורף ומשמעותו דומה לתחילת שנה חדשה. התאריך שלו תלוי בירח ויוצא תמיד בין ראש השנה ליום כיפור. מעניין.

***

כמה ימים לפני ראש השנה. עוד התלבטנו אם לנסות לחגוג את החג בנאדי, או לחבור ללב היהודי שבבאגסו, ולכן, יובל התאמן על תקיעת שופר, בשופר שקיבלנו מאבי.

בוקר אחד, בעת התרגול, יובל הצליח לתקוע תקיעה אחת רצינית, חזקה, ממש "תקיעה גדולה". השכנה שלנו הזקנה, זאת שיושבת בוקר אחר בוקר על כרית בכניסת ביתה, תחילה עם כוס תה ולאחר מכן עם קטנייה משתנה, פולה פולים, ואז קוצצת בצלים, מקלפת שומים... אותה אחת, נבהלה נורא, שמה יד אחת על לבה ואת השני נענעה כאומרת "לא", לעבר יובל. מאדו מיד יצאה מהבית. "אתה לא יכול לעשות את הקולות האלו" היא אמרה נחרצות ליובל. "אצלנו בשבט כשאדם נפטר ורוצים להפיץ את הבשורה, תוקעים ככה בקרן של איל". וכך הוחלט היכן נקיים את החג.

***

בוקר, מוקדם, השמש עוד לא יצאה מההר שממזרח אל הכפר. אנחנו בתוך ביתנו, מתעוררים לאט לאט, כשצעקות שבר מגיעות אלינו. קורעות את הבוקר. קול אישה, צועקת, בוכה את לבה, אומרת מילים שנמהלות באוויר ובמרחק. לאט לאט נשים יוצאות מבתיהן, תוך כדי תנועה שגורה של כיסוי הראש ופלג הגוף העליון בשאל, וממהרות לכיוונה. אני יוצאת מהבית וצופה במחזה. ככל שהנשים יוצאות מביתן וממהרות אל האישה, כך נחלש קולה, ולאחר מספר דקות גם נפסק. עוד דקות ארוכות אחר כך והנשים חוזרות אל בתיהן. "מה קרה?" אני שואלת את אנצ'ו השכנה, כשהיא חולפת על פני בחזרה לביתה. "בעלה מת בלילה." היא אומרת "וואו. זה עצוב" אני אומרת לה. והיא, פושטת ידיה, ובחצי חיוך מסתכלת למעלה.

***

יש התרחשויות רבות בכפר שמסמנות את הזמן בשנה, ואת החורף שמתקרב. המשפחה שגרה לידנו, בעלת השדה הגדול, קוצרת את השדה. זה לוקח כמעט שבוע, חמש נשים וחמישה מגלים; נשים זקנות פולות מיני פולים; יריעות ועליהן דגנים מסוגים שונים, עלים וזרעים, מתייבשים בשמש שעוד מתגלה לעתים תכופות; הגברים משפצים חלקים שונים בבתים, צובעים, בונים; בחצרות נפרשים כל בגדי הבית, מתאווררים, מתמיינים...

יובל חוזר לבית מטיול עם הבנות ומספר שכל גברי הכפר חוטבים יחד עצים. כנראה, גם, לקראת החורף. האירוע נראה חגיגי, כולם צוחקים, שמחים, נשים מתאספות סביב, גם מעט ילדים יש באירוע. ערמת עצים גדולה ומסודרת בקפידה מופיעה בצד אחד שבילי הכפר.

חבר של יובל, זה שהשאיל לנו את עצי הבמבוק הגדולים לבניית הסוכה שלנו, מזמין אותנו לחתונתו. הוא מסביר שהחתונה תהיה שלושה ימים, ושאנחנו מוזמנים מתי שנרצה.

הגענו בצהרי היום השלישי. כל הבית של החתן לבש מלכות. בדים בוהקים ובצבעים זוהרים נפרשו בחצר, על הבית עצמו. נפתחו עוד כמה עמדות לסעודה לאורך הרחוב הצר. הכל חגיגי, מיוחד, מפואר. מעולם לא הייתי במקום כזה. בחתונה היו כמה מוקדים, אבל החשוב מביניהם היה מתחם המזון. סירים ענקיים עמדו מעל לאש גלויה, ואנשי הכפר בישלו, עירבבו בעזרת מקלות עץ תבשילים סמיכים, אורז מבושם ותה מהביל.

אותה ערמת בולי עץ, התגלתה כמשמשת הבלעדית למדורות התבשילים. ביום השלישי, היא כבר הייתה ערמונת, ואני מניחה שבסוף החתונה, לא נשארו ממנה אלא זרדים.

מרגישה בבית

חכמת נשים

מהרגע שאנחנו קמים בנאדי, ועד לשקיעת החמה, אנחנו רואים מסביבנו בעיקר נשים. אם לא רק. הגברים שבשכונה הקטנה שלנו יוצאים לעבודותיהם מוקדם, וחוזרים מאוחר, כשארוחת הערב החמה מוכנה, והם רק צריכים לחלוץ נעליהם, לשטוף ידיהם ולהתיישב מול הסיר הגדול וצלחת האלומיניום הנקייה, שרק מחכה לבואם. הגברים בכפר עוסקים לרוב בתיירות על גווניה, או שהם רועים את הצאן והבקר של המשפחה. הנשים אחראיות על הבית, הילדים וכל מה שזה כולל. בזמנים בחיי בהם לא עבדתי והייתי בבית עם הילדים, תמיד היה פער ענק בין מה שחשבתי שיהיה למה שקרה בפועל. בחלום: אני כמה בחמש וחצי בוקר לאחר שינה נפלאה ועמוקה, לתרגול יוגה ומדיטציה. לאחר מכן, בעודי שותה תה חם ומהביל בישיבה מזרחית על הספה הנקייה והמתוחה, שעוד הספקתי לסדר ערב קודם, מגיחות אל הסלון רגליים קטנטנות, צחקוק עדין ושובב ובטן רעבה, אך לא מדי. אני אפסיק פה, כדי לא לגרום לדכאון. להיות אישה בבית זה קשה, קשה מאד. בנאדי, לרוב המשפחות אין מכונת כביסה, וגם לא מקרר. בנוסף, לרוב המשפחות יש שדה קטן ובו גידולים עונתיים שהן חלק עיקרי מהתזונה המשפחתית. תוסיפו את אלו לרשימת המטלות היומית.

פגשתי בנאדי בנשים חזקות. אמיצות. גיבורות של השגרה. תמיד הרגשתי בנוכחותן שהן יודעות מה לעשות, ואיך דברים צריכים להיעשות. בדרך כלל זה בשיטה המסורתית, כי ככה עושים. למדתי מזה הרבה, וגם הצלחתי להביא אליהן מעט מעצמי.

כשהיינו הולכים עם טוב בכפר, כמעט תמיד העירה לנו אישה מזדמנת, שהוא בלי כובע. מאדו אחר כך הסבירה בעדינות ובלי שיפוטיות, שזה כדי להגן על צ'אקרת הראש שפתוחה אצל תינוקות (המרפס), וגם כדי להגן מהקור. למדנו לחבוש לראשו כובע, ולו כדי לחסוך הערות. קיבלתי עצות על עיסויי תינוקות, תזונה לאחר לידה, חימום הגוף, ישיבה נכונה, כיבוס יעיל, איך מאכילים תרנגולות, איך מציירים חינה יפה ומהודרת ועוד ועוד ועוד... בתרבות של שבט הגאדי, המתגורר בהרי ההימלאיה, מקובל שאישה ותינוק לאחר לידה מכוסים בשכבות חמות חודשים רבים, סביב השנה. זה דבר מהותי בהחלמה שלאחר הלידה. והנה סיפור. מאדו הלכה עם טוב לטיול בכפר, והנה היא פוגשת בשלוש נשים זקנות, שיושבות יחד, מפרידות קטנייה עונתית, ומרכלות. "בן כמה הוא?" הן שואלות אותה. "חודשיים" מאדו עונה, בלי להסביר שהוא לא שלה. "וככה את מסתובבת איתו ברחוב? לא לבושה ולא מכסה?? תתביישי!". מאדו סיפרה לי על המפגש בצחוק מתפרץ. ואני הרהרתי על הסבתות שפגשתי באוטובוסים בירושלים, ועל גסותן...

ומצד שני, סיפור נוסף.

בהמשך לחוקי נשים ותינוקת לאחר לידה, נהוג, שתינוק לא יוצא מביתו בארבעת החודשים הראשונים לחייו. הנשים הזקנות שגרו לידנו בנאדי, לא יכלו להתמודד עם המראה של טוב בחוץ (ועוד בלי כובע!!!), ועוד לחשוב שהגיע מקצהו השני של העולם. בשיחת שכנות יומית, הנשים הביעו פליאה על ההחלטה שלנו, ועוד יותר, על זה שטוב תינוק חזק, בריא, מתפתח כהלכה. מאדו אמרה שלחיות לצדנו, ולראות דרך חיים אחרת, טובה, בריאה, שונה, גרם להן להטיל ספק בזה שיש דרך אחת, אמת אחת, לגידול ילדים.

שמחתי וגם הופעתי, שלצד הבטחון בדרכן והנחרצות בדעות, אמונות ומעשים, יש להן גם מקום גדול של ענוה, סקרנות ופתיחות.

שגרה

בנאדי הטבע חזק. חזק מאד. הוא משפיע על שגרת חיינו, ועל הבחירות שלנו בתוך היום יום. זה תקף כמובן כשיש סופות גשם, ברקים ורעמים, אבל גם השמש והירח, כפשוטם, מתווים לנו את היום. כשהשמש זורחת, היום מתחיל. גם אם אנחנו עוד מתנמנמים במיטות שלנו, העולם בחוץ כבר התעורר. נשים מטאטאות את החצרות במטאטא ענפים, צליל שילווה אותנו עוד חודשים ארוכים, מתחילות לכבס, החיות משוחררות אל החצר והשדה, והרדיו של אנצ'ו השכנה, מתחיל לזמר.

ה-מזרנים.

גילינו ששגרת בוקר קבועה תורמת לנו להמשך היום, ועליה אנחנו מקפידים. שגרת הבוקר בנאדי כללה קימה מוקדמת, התלבשות זריזה, ושתיית תה עם מאדו בחצר. אחריה תפילה, ארוחת בוקר גדולה וזמן משחק ולימוד. כך התחיל כל יום. אחר-כך היום היה משתנה, לפי מה שזימן לנו הזמן, הרצונות שלנו והתגליות שלנו באיזור דמרסלה. את השגרה אימצנו גם להמשך המסע, במקומות אחרים בהם שהינו. בערב, החושך אומר את שלו. בערבים רבים אין חשמל בכפר, ורק תאורת הרחוב המועטה מתפקדת. זה גורם לנו לישון מוקדם יותר מהרגיל. זה נחמד, נעים, ונותן הרבה כוח.

חגים

בונים סוכה

החודש בו גרנו בנאדי היה חודש תשרי. את תקופת החגים בילינו בכפר, ובחלק מהחגים היינו בבאגסו, בה שוכן הלב היהודי. זכינו להיות חלק מקהילה של ישראלים וגם יהודים מרחבי העולם, שהתקבצו לכדי מניין ואפילו יותר, ולסעוד יחד. הבנות נהנו מאד מההתקהלויות הישראליות. אנחנו הרגשנו שלעתים ההצפה באנשים גרמה לחוסר איזון, ועדיין, היה בזה המון טוב, ואני מוקירה תודה לרויטל ויאיר ולכל מי שלקח חלק בלהיות ולעשות.

חלק מהחגים חגגנו בביתנו בנאדי, ואפילו אירחנו חברים שהכרנו. כאושפיזין בסוכות, בסוכה אותה בנינו וקישטנו, וגם לשבתות שלמות. היה נעים להיות גם בצד המארח, במקום שהפך להיות ביתנו.

*אני מקווה להוסיף עוד תמונות כשהפלאפון שלי יחזור אלי. הסבר בפוסט הבא.