הדרך הארוכה

המלים נכתבו בימים שבין ראש השנה לסוכות, ובפרסום מאוחר זה, אני מקווה שיוכלו להתאים גם לזמנים אחרים ולתנועות הלב שלנו. שעת בין ערביים בכפר נאדי, שבמורדות רכס ההימלאיה. הערפל שמסביבי מתעתע ונותן תחושה שאני במעלה גבעה קטנה, כשלמעשה אני יושבת בתוך ג'ונגל, בהרים שנראה שאין להם סוף. רחבים, גבוהים, נמתחים, מעמיקים. מכאן, ביום בהיר, נראה שהם עוטפים את כל העולם. יש בי תנועות הפוכות, במסע הלב והרגליים בו אני נמצאת. אחת מהן, היא ההתנגשות בין להיות לבין להוות. להיות ברגע , לחוות כל דבר ב

בזמן שלנו בהודו, אנחנו משתדלים להיות קרובים לאנשים המקומיים, להכיר את תרבותם ואת דרך חייהם וללמוד מהם. אחד הדברים שהיה לנו קל מאד לשים לב אליו בכל כפר ובית בו היינו, הוא השימוש במה שיש בסביבה עד תום – במזון, בחפצים ובמקורות הטבעיים. הדרך הזו נותנת תחושה של כבוד של האדם אל כל מה שיש לו ונקרה בדרכו. במקרים אלו, דרך החיים הזו לא מגיעה מאידיאל, או אג'נדה מסוימת, מודעות להתחממות הגלובלית או העדפה לירקות אורגניים. היא נובעת מצורך ומכורח המציאות, ונעשית בצורה הכי פשוטה שאפשר. ירקות

לפני ההגעה להודו, והאמת היא שגם עכשיו, המחשבה על המעבר החד, בין ישראל, ויותר נכון, הושעיה, לבין האיזור ההררי, המרוחק והכפרי של הודו, וכל...