הדרך הארוכה

אחרי חודש בו גרנו אצל מאדו בנאדי, ובהמלצתה, נסענו לחווה שלה שבעמק סאלי, בין הכפרים Kutharna ו-Salli, ונשארנו שם שבוע. זוהי החווה שמאדו הקימה ממש בעשר אצבעותיה, בזמן של שפל בחייה, ומתוך האמונה שהטוב קיים, ושהוא מגיע לה, פשוט ככה. החווה היא בית גדול עם הרבה חדרים, ועוד מתחם של מטבח וחדר אוכל. מסביב, עצי פרי, ערוגות צמחי מאכל עונתיים שונים, דלועים מטפסים על קירות הבית, ופרחים צהובים וכתומים בכל מקום בגינה, מחכים שיקטפו אותם לקראת הדיוואלי (חג גדול של דת ההינדו, שנחגג בזמן שהיינו

פסגת המאצ'ופוצ'רה, נפאל הפעם, פרסום הכתיבה קורה בזמן אמת. אנחנו נמצאים כחודש בדירה בפוקרה שבנפאל. בע"ה, אני לאט לאט אשלים את הכתיבה מחוויות העבר, ואגיע, אל ההווה. הפעם, כתיבה על חוויה שקרתה השבוע, אבל קשורה לכל זמן. *** כבר תקופה שאני מתעסקת בעניין ההוויה והחוויה. איפה נמצאות המחשבות שלי, וכמה אני מוטרדת וחופרת בראשי, אל מול הנוכחות שלי במציאות, במה שקורה כאן ועכשיו? כתבתי על זה מעט כאן . זהו עיסוק בלתי נגמר, אבל אני מרגישה שאני מתקדמת בלהיות פחות מוטרדת וחושבת על ניוטרל, ויו

יממה אחרי שיובל והאנס נסעו יחד אל ביתה של מָאדּוּ בנאדי, ארזנו את חפצנו מהגסטהאוס של האנס בדרמקוט ההומה והמתוירת, ועברנו לחדר בביתה של מאדו. בשעת ערב מוקדמת, עלינו על מונית עם רוב חפצינו (חלקם השארנו אצל האנס) ונסענו אל הכפר. נסיעה קצרה של 20 דקות, אבל השקט אליו יצאנו מהמונית, האוויר הקר (אלומה הזכירה לי שגם ירד גשם קל), החושך ופנסי הרחוב המועטים, ריח הפרות, קרקור תרנגולות אחרון של ערב - כל אלה הבהירו שאנחנו במקום אחר לחלוטין. התחלנו ללכת. יובל, אני, ארבעה ילדים, שתי מזוודות

הבחירה בדרמקוט כשיובל ואני החלטנו להגיע ולשהות באיזור דרמסאלה, בחרנו להגיע תחילה למקום שאנחנו מכירים, שכבר היינו בו ואהבנו. דרמקוט, דרמסלה בדרמקוט היינו לפני כשבע שנים, יחסית בסוף השהות שלנו בהודו. אז כבר ביקשנו לעצמנו להתמסר למה ש"שביל החומוס" מזמן לנו, ונהננו מהסדנאות, ה"לב היהודי", האוכל הכשר, ההודים שמברכים בשבת שלום והשירותים המערביים. ואכן, דרמקוט, שהיא איזור מאד תיירותי, במיוחד עבור התיירות הישראלית בדרמסאלה, הייתה זכורה לנו לטובה. אני זוקפת זאת בעיקר לבחירה שלנו לשחרר