שבוע ראשון בהודו - דרמקוט

הבחירה בדרמקוט

כשיובל ואני החלטנו להגיע ולשהות באיזור דרמסאלה, בחרנו להגיע תחילה למקום שאנחנו מכירים, שכבר היינו בו ואהבנו.

דרמקוט, דרמסלה

בדרמקוט היינו לפני כשבע שנים, יחסית בסוף השהות שלנו בהודו. אז כבר ביקשנו לעצמנו להתמסר למה ש"שביל החומוס" מזמן לנו, ונהננו מהסדנאות, ה"לב היהודי", האוכל הכשר, ההודים שמברכים בשבת שלום והשירותים המערביים. ואכן, דרמקוט, שהיא איזור מאד תיירותי, במיוחד עבור התיירות הישראלית בדרמסאלה, הייתה זכורה לנו לטובה. אני זוקפת זאת בעיקר לבחירה שלנו לשחרר ולהתמסר למה שהגיע אז לפתחנו.

הפעם, כשנחתנו בהודו 7 שנים אחרי, עם ארבעה ילדים וכמה קמטי חיוך חדשים, היה לנו ברור שדרמקוט תהיה טובה עבורנו, ושבה נתחיל את המסע. הגענו אחרי כמעט יממה מפרכת בדרכים שכללה נסיעות, טיסות, מרדף אחרי מטוס בדובאי, ולבנות - היכרות עם שירותים הודיים ועם צביטות בלחיים (שני דברים שעוד ילוו אותן), ובסוף, רביצה אינסופית בבית קפה עם כמות צ'אי לא מבוקרת ועייפות אינסוף, עד שמצאנו גסטהאוס נחמד, בו שהינו כמעט שבוע.

הבחירה בדרמקוט הייתה נכונה עבורנו, והצלחנו ליהנות מהשפע שיש למקום להציע, וגם לבאגסו השכנה. בתי קפה, שיעורי יוגה, סדנאות מגוונות, חברה ישראלית לילדים ולמבוגרים, ותנאים מערביים לגמרי, שהתאימו להסתגלות הדרגתית וטובה לכולנו.

סדנת צורפות

הסתגלות

כשיצאנו בדובאי מהמטוס, אלומה אמרה לי שסתם אמרנו שטסנו, הכל נראה אותו הדבר, ואנחנו בעצם באותו שדה תעופה ממנו נכנסנו למטוס, בישראל. כשהגענו לדרמקוט כבר לא היה לה ספק שאנחנו במקום שונה לגמרי, לא בישראל, ושרב השונה על הדומה. עדיין, קשה לתפוס איך בכמה שעות וישיבה בכסא נוח מול מסך, הגענו לצד השני של העולם.

השינוי הגדול שבסביבה יכול לגרום גם לתחושת חוסר יציבות, בעיקר אצל הילדות (אצל טוב בנימין הכל נשאר כרגיל, אם תהיתם), והיה צריך להשקיע מאמץ ביצירת עוגנים בתוך כל החדש והלא מוכר שהיה סביבנו. א

צל כל אחד מאיתנו הערעור הורגש בצורה שונה, אך דרך ההסתגלות הייתה זהה - יצירת שגרה ונקודות אחיזה בתוך היום-יום שלנו.

השתדלנו לייצר שגרת בוקר קבועה, לאכול אוכל מוכר, מרגיע ומקרקע, לתכנן את היום שלמחרת, להסביר על מה שקורה, לתווך, לחקור, ללמוד ביחד, לתהות, ולא תמיד לקבל תשובות להכל. בנוסף, הכרנו אנשים ומקומות שעזרו לנו והיו לנו נעימים וטובים, ועזרו לנו לייצר קרקע יציבה ורחבה יותר ויותר, עבור כל מה שהוא אנחנו. שיתפנו את הבנות בתהליך ההסתגלות שאנחנו עוברים ובמה הוא כרוך. עצם ההבנה מה עובר עליהן ועלינו כבר נתנה יציבות, וודאות מסוימת ויכולת להיטיב.

אין כמו מקלחת טובה, כדי להרגיש בבית

מקלוד - האיזור הטיבטי בדרמסלה

דרמסלה היא עיר השוכנת במורדות הנמוכים של רכס ההימלאיה, במדינת הימיצ'אל שבהודו. העיר ממוקמת בתוך הנחלים ברכס, יש המון ירידות ועליות תלולות, ונהגים שמיומנים בזינוק בעליה. למדנו שלצפירה בהודו יכולות להיות פירושים רבים - מ"זהירות", "שלום", "זוז הצידה", "תעבור", "אני עובר קודם", ועד ל"רוצה לעלות?", "תעצור ותן לי לצלם אותך" ועוד ועוד...

העיר מחולקת למעין רובעים נפרדים אחד מהשני (כנראה בגלל תנאי השטח הקשים), הממוקמים באיזורים יותר נוחים בתוך הג'ונגל הפראי, הנחלים השוצפים והמדרונות התלולים שברכס.

אחד האיזורים בדמרסאלה הוא מקלוד (Mcleod Ganj). לאחר ההפיכה בטיבט בשנת 1951, הרבה מהטיבטים שנפלטו מארצם מצאו מקלט במקלוד, כולל הדלאי למה בכבודו ובעצמו. עובדה זאת הופכת את מקלוד לעיר עם רוח ותרבות טיבטית, הרבה עליה לרגל לכבוד הדלאי למה ומקדשו, והוא שונה ברוח ובתרבות הטיבטית משאר האיזורים בדרמסלה.

אלומה ונגה במקדש הדלאי למה

איכשהו, בשבועות הראשונים, הדלאי למה נהיה עניין עבורנו. הבנות התעניינו בו מאד, למדנו עליו יחד וגם היינו במנזר ובמקדש שלו. אלומה בעיקר הסתקרנה סביב דמותו. בכל פעם שנזיר זקן עבר אותנו ברחוב אלומה לחשה לנו "נראה לי שזה הדלאי למה!".

דרך החיים הבודהיסטית ודמותו של הדלאי למה מעניינים מאד, יפים, מרגיעים, ונאומיו של הלדאי למה נחמדים לנו לקריאה ולמחשבה משותפת. כשהיינו לראשונה במקלוד נכנסנו למקדש של הדלאי למה. אלומה ציפתה למקדש כמו זה שראינו במקומות אחרים בדרמסאלה - צבעוני ומוזהב, מצוייר ומקושט, מלא אורות, פרחים וקטורת. המקדש של הדלאי למה נקי, מרוצף מרצפות בטון, עם מעקי עץ, עצי נוי פשוטים, גלגלי תפילה ענקיים, והסברים על שלטים מסודרים, בהינדי ובאנגלית. הוא ממוקם באיזור נמוך של מקלוד, עם נוף יפה, אך אינו יוצא מן הכלל. כמו שחברה שלנו תיארה - נראה כמו בית ספר.

במקדש. ברקע - לא - הדלאי למה

כל אלו לא הרשימו את הבנות, אולי אפילו איכזבו. אחר כך דיברנו על מה שקרה שם. המקדש היה נעים, שקט, קריר, נקי, מרגיש מוגן ובטוח. מצע לשקט נפשי. בזמן השיחה עם הבנות על המקום והחוויה שלנו בו, הבנו שזה בדיוק מה שהדלאי למה רצה שהמקום יהיה, והוא מתאים במדויק לדרך החיים שלו ולמה שהוא מצפה ומאחל לתושבי העולם. זה היה שיעור מתוק ומרגש לכולנו.

העזרות במקומיים

תכננו שבזמן השהות הקצרה בדרמקוט, נחפש מקום לטווח ארוך לגור ולשהות בו. חיפשנו מקום שיהווה שילוב בין מקומי, פשוט, עם חשיפה אמתית אל הודו ההימלאיית הכפרית, לבין מקום נגיש עם אפשרויות מגוונות. בעצם חיפשנו כפר באיזור דמרסאלה, ורק נשאר להגיע למקום המדויק עבורנו. עם החיפושים והבירורים גילינו שכדי להגיע למה שאנחנו מחפשים, הכי נכון לנו להיעזר באנשים המקומיים, ובכלל, ליצור קשרים אמתיים, להיחשף לאנשים שחיים בין ובתוך ההרים האלה, להיות להם, והם לנו, לחברים, ולצלול למה שהמקום באמת מציע לנו. הלכנו לראות כמה בתים שחברים הודים שהכרנו ביררו לנו עליהם והציעו לנו.

מחוץ לספריה הטיבטית

אל הבית שלבסוף שהינו בו בחודש, בכפר נאדי, הגענו דרך האנס, בעל הגסטהאוס בו גרנו בדרמקוט. סיפרנו לו בשיחת ערב קלילה מול תנור האבן ובתוכו פיצות ריחניות מקמח שנטחן דקות ספורות קודם לכן באותו המטבח, על מה שאנחנו מחפשים, והוא סיפר על שתי אפשרויות מעולות (והיום אני לחלוטין מסכימה איתו) שיכולות להתאים לנו. יום אחר כך יובל עלה עם האנס על הקטנוע והם נסעו יחד אל ביתה של מאדו, אחותו של האנס, בנאדי. אחרי נסיעה בגשם זלעפות, הליכה קצרה בג'ונגל, וצ'אי מהביל שהיה שווה הכל, יובל חזר אלינו, והחלטנו שהבית הזה יהיה ביתנו לשבועות הקרובים. הבית בנאדי היווה לנו בית אמתי, והאנס, מאדו וכל משפחתם, היו למשפחתנו.

לסיום

פרדוקס הדור/הדלאי למה ה-14

יש לנו בתים גדולים יותר, אך משפחות קטנות יותר;

יותר נוחות, אך פחות זמן;

יותר תארים, ופחות בינה;

יש לנו יותר ידע, אך פחות שיקול דעת;

יותר מומחים ויותר בעיות;

יותר תרופות, אך פחות בריאות.

הגענו עד הירח ובחזרה, אך אנחנו מתקשים לחצות את הרחוב כדי לפגוש שכן חדש.

בנינו יותר מחשבים, כדי לצבור יותר מידע, המפיקים יותר עותקים מהכל,

אך אנחנו פחות תקשורתיים מתמיד.

נהיינו עסוקים יותר בכמות מאשר באיכות.

זהו זמן של אוכל מהיר אך עיכול איטי;

חיים ארוכים, אך אנשים קצרי רוח;

רווחים מהירים ומערכות יחסים שטחיות.

אלו הם ימים בהם יש הרבה מה לראות מבעד לחלון, אך החדר ריק.

*תרגום חופשי שלי

גם אני פה!