שבוע בעמק סאלי

אחרי חודש בו גרנו אצל מאדו בנאדי, ובהמלצתה, נסענו לחווה שלה שבעמק סאלי, בין הכפרים Kutharna ו-Salli, ונשארנו שם שבוע. זוהי החווה שמאדו הקימה ממש בעשר אצבעותיה, בזמן של שפל בחייה, ומתוך האמונה שהטוב קיים, ושהוא מגיע לה, פשוט ככה.

החווה היא בית גדול עם הרבה חדרים, ועוד מתחם של מטבח וחדר אוכל. מסביב, עצי פרי, ערוגות צמחי מאכל עונתיים שונים, דלועים מטפסים על קירות הבית, ופרחים צהובים וכתומים בכל מקום בגינה, מחכים שיקטפו אותם לקראת הדיוואלי (חג גדול של דת ההינדו, שנחגג בזמן שהיינו בסאלי).

כדי להגיע לחווה, צריך לרדת מהכביש הראשי שמחבר בין הכפרים, ולהיכנס אל תוך נקיק הנחל שמתחת לכביש. ההליכה לוקחת בערך עשר דקות, של ירידה או עליה, תלוי מאיפה מחליטים להגיע. כשהגענו לבית, הגדול, מלא הפרטים והחדרים, רק חשבתי על החמורים והאנשים, ומאדו בראשם, שסחבו על גבם חומרי בנייה כה רבים וכבדים כדי לבנות כאן בית.

ההגעה לבית

במרחק אווירי, ישנם עשרה קילומטרים בין נאדי לסאלי. בנסיעה, שעתיים.

הנסיעה מבאגסו לסאלי עברה דרך דרמסאלה העיר, וממנה ירדנו אל נחל, עברנו מספר ערוצים ונחלים, וגם נהר אחד רחב, כפרים, והמון צמחייה ירוקה, בוהקת. מעלינו רכס ההימלאיה שמדי פעם מזכיר שהוא שם.

נסענו עם דריה חברה שלנו, שהייתה איתנו בחווה בשלושת הימים הראשונים לשהותנו. זה ריכך את הדרך הקופצנית, והרגיע את הלב שלי שלא היה רגוע סמוך לתהומות לידם עברנו. נסענו בדרך עפר אחרי שעברנו כפר 10 דקות קודם לכן, ואז הנהג עצר. "מכאן אתם יורדים למטה, אל הבית", הוא הצביע לכיוון שביל אבנים מסודר, המוביל מהכביש על צלע ההר עליו נסענו, אל הנחל שמגיע עמוק עמוק, בתוך הצמחיה הסבוכה. לא הצלחנו להבין משם לאן אנו אמורים להגיע.

רוהיט דיבר איתנו בטלפון ואמר שהוא מגיע לעזור. שמחנו מאד לראות איתו. זה האיש שהחזיק את המזוודה האפורה הכבדה על ראשו, בערב שהגענו לנאדי. אחריו רוהיט נשאר איתנו בנאדי עוד יומיים, ואז חזר לסאלי. הכרנו אדם חם, נעים וחכם, וכולנו שמחנו לפגוש אותו שוב.

למרות שאמרנו שאנחנו מסתדרים, ויכולים, ושאנחנו מצליחים, רוהיט העמיס את כל מה שהוא הצליח עליו. הוא התעקש ואמר שלרדת לתוך הנחל עם ארבעה ילדים זה מספיק, ושצריך לעשות את זה בקשב, לאט, בנחת. הקשבנו לו. זה היה נעים שיש עוד מבוגר, שנותן לנו גם קצת לשמוט.

התחלנו לרדת בשביל מתפתל לכיוון הנחל. אחרי כמה דקות הליכה שמעתי צעדים מאחורי, ואישה מבוגרת, עם סל עמוס על גבה, עברה אותי בקלילות. כמה דקות אחר כך עברנו גשר שמעל הנחל, והגענו אל הבית. הוא היה כל כך יפה ומרשים. מטופח, מסודר, עם צמחים מטפסים, פרחים מסודרים בערוגות ועצים מסוגים שונים. הייתה תחושה שהגענו הביתה.

על נדיבות ורוהיט

רוהיט מבשל לנו את הארוחות. בקלילות, עם מרכיבים מקומיים ופשוטים. לרוב, על מדורה, כדי לחסוך בגז. כל מה שמגיע לחווה מגיע על גב של חיה או אדם. האוכל של רוהיט טעים כל כך, מתובל וחתוך, וגם מעורבב, בצורה שונה, מעניינת. אחרי שהתאקלמנו התחלנו לבשל יחד, וזה היה נעים מאד.

תוך כדי בישול, ליקוט או שכשוך בנהר, רוהיט מדבר ומסביר. על עצמו, על החווה, ומעמיק בידע שרכש והוא רוצה להעביר הלאה. לכולנו נעים מאד בחברתו ואנחנו לומדים ממנו הרבה. כל האנרגיה שלו היא החוצה - של נתינה, וזה רק ממלא אותו עוד יותר. הרצון שלו לתת מניע אותו בעולם ובשבילי זה לימוד גדול.

רוהיט גדל בדרום הודו, בן למשפחה ממעמד גבוה (הקאסטות עדיין משחקות תפקיד משמעותי בחלקים נרחבים בהודו). הוא היה מהנדס, ובדרך מעניינת, עם כמה פניות לא צפויות, הוא הכיר את מאדו והגיע לחווה. תחילה לחופשות, ועם הזמן הוא הבין שזה מקומו. הוא עזב את החברה בה עבד, והתחיל ללמוד אצל מאדו איור-וודה. תחילה בשביל עצמו, ואחרי שהרגיש שינוי משמעותי בבריאותו הנפשית הגופנית, התחיל ללמוד לטפל בעצמו. היום רוהיט מטפל בגברים באויר-וודה בחווה, וחיי בה.

ממשפטיו, שהולכים איתי:

אוכל הודי הוא לא רק טעמים, הוא בית חולים. כשאוכלים טוב, נשארים בריאים.

*

צ'אקרת הלב היא הצ'אקרה האמצעית. יש שלוש צ'אקרות מעליה ושלוש מתחתיה. לכן, כשהיא חסומה, היא חוסמת את כולך. וכשהיא פתוחה, אתה פתוח לקבל, לקלוט, להבין ולהכיל. אתה פתוח לאהוב. באמת לאהוב. צריכים להיות מאד עדינים עם הלב. למרות שלא תמיד מרגישים, הוא משפיע על הכל.

*

עוד לא פגשתי מקום כמו freedome valley שמונע על ידי הלב, ולא על ידי כסף.

פשוט להיות

מי שמכיר אותי יודע על הקשר הארוך, היציב, הרומנטי לעתים, חסר הפשרות שלי, עם רשימת המטלות. ברוב הזמן אני משוכנעת שהקשר בינינו הדדי, שכמו שאני אוהבת אותה, כך היא אוהבת אותי; שכמו שהיא במחשבותי רגע לפני שאני נרדמת, פורטת אותה בראשי, יפה וחסודה, כך היא גם חושבת עלי, לפרטי פרטים. אבל האמת היא, שהקשר הוא חד-צדי, כמעט אפלטוני, וכל מה שמשאיר אותי במערכת היחסים הזאת, הוא הסיפוק המפוקפק בציור ה"V" בתוך הריבוע של מטלה, ועוד מטלה, ועוד אחת, שביצעתי. קשה לי לצאת מהמעגל הזה, אני דיי מכורה אליו. ובאמת, יש לקשר הזה גם יתרונות מרובים. כך אני משכנעת את עצמי.

השאלה כאן, היא לא אם צריך להיות מאורגנים, ולכתוב כדי לזכור מה צריך לעשות, ואין כאן אמירה שלהספיק זה דבר לא נכון. השאלה שאני מעלה, היא לגבי הסיפוק שבהספק. כמה אני צריכה להספיק, לסמן, לסיים, להיות אחרי, כדי להרגיש שאני אלופה? שאני מתקתקת? שאין עלי? למה זה בכלל תלוי בזה?

בסאלי השגרה שלנו הייתה דיי קבועה, וההספקים, אחרים מאד מאלה שהתרגלתי אליהם. בגלל המיקום המבודד, וחוסר האפשרות להספיק דברים שראוי לצייר עבורם ריבוע שייתן מקום של כבוד ל"V" שלי, לא הייתה לי ברירה אלא להניח את העט בצד, ופשוט להיות.

הבית והשטח שמסביבו רחבים, ויש הרבה מה לעשות, לחקור, לראות ולבהות, ומצד שני, מספיק בטוח כדי לתת לבנות להיות עם עצמן. זה נתן לנו את האפשרות להניח לבנות להסתובב בחופשיות, ולא לראות אותן בזווית העין כל הזמן. כך, שלכל אחד מאיתנו הייתה שגרה מעט שונה, בתוך היום-יום.

שגרת הבוקר הייתה דיי קבועה והקפדנו על שתיית תה משותפת, תפילה וארוחת בוקר, ואחר-כך היום השתנה בין רחיצה בנהר, ציור, למידה משותפת, משחקי קלפים, טיול ביער, הליכה לשוק, עזרה בגינה או בהכנת הארוחות...

מיעוט החובות והאפשרויות הרחבות להנאה פשוטה, אפשרה לכולנו לנכוח ברגע. כל אחד בדרכו. זה היה פתח מדהים, ממש מצמיח עבורי, ללמוד להספיק משהו אחר, חמקמק, כזה קטן, וכל-כך משפיע - פשוט להיות.

הליכה לשוק

החווה נמצאת במרחק של 15 דקות הליכה מהכפר הקרוב אליו- סאלי. הלכנו אל השוק שבכפר מספר פעמים בזמן שהותנו. ההליכה אל הכפר כל-כך יפה. אנחנו הולכים בשביל צר, בין שדות ומספר חוות מימיננו, והנחל שלצד החווה, ממשיך לזרום וללוות אותנו, משמאלנו. הנחל ממשיך איתנו כמעט כל הדרך אל הכפר. בכמה מקומות יש מעבר בין שתי הגדות, והרועים עוצרים שם עם צאנם.

מגיעים אל הכפר. לכל בית יש גינת ירק קטנה משלו, וזה מסביר את מיעוט הירקות שנפגוש אחר כך בחנויות. השוק הוא הרחוב המרכזי, ובו שורת חנויות צנועות וממוקדות בתכולתן. הוא מתחיל בחנות ובה גבר בן שישים אורג בד משבצות ארוך בנול, וממשיך בחנויות קטנות של ירקות, בגדים מסורתיים, נעליים בתפזורת, ממתקים הודיים, ואפילו קופת החולים נמצאת שם [עבור כל הקוראות המתלוננות על סניף קופת החולים המבודד וחסר האמצעים שבמקום מגוריהן (ששמו שמור במערכת), אני מצטערת שלא צילמתי את מה שהלך שם].

בפעם השנייה שהלכנו לשוק חיפשתי, בהמלצת מאדו, גהי מקומי. מאדו המליצה לנו להכניס גהי לתזונה שלנו, ואמרה שבסאלי הגהי הכי הכי טהור ומשובח. זאת בגלל שהפרות בסאלי אוכלות רק עשב טרי, ולא מיובש, והן לא כלואות, אלא משוחררות.

כשהלכתי ברחוב הראשי, השוק, ראיתי אישה זקנה, עומדת בפתח בית, ובו פרה. הרחתי, תרתי משמע, שזה כיוון טוב לחפש בו. האישה אותה שאלתי, צעקה משהו לאישה אחרת, זו לקחה אותי אל חברתה, והיא, אל איש נחמד ולו מקרר (!!!) ובו כמה צנצנות גהי של הפרות שלו. הגהי ליווה אותנו עוד

שבועות ארוכים, והוא זיכרון טוב לזמן המיוחד ולאנשים שפגשנו בכפר סאלי.

הדלעת

בוקר אחד, בעת התארגנות בחדר שלנו, שמענו רעש חזק, קצר ועמום. משהו נפל.

היצאנו מהחדר וראינו, שהדלעת הענקית שהייתה תלויה בחוטיה המסולסלים והעדינים, מאיזור הבריכה ועד לקומה השנייה של הבית, נפלה. היא התנפצה לכמה חלקים, ונראתה בשלה ויפהפיה מבפנים. וכך, בשעת בוקר מוקדמת, הוחלט מה נאכל לארוחת הערב.

היו לנו כמה שעות לבחור מה נבשל עם הדלעת הענקית הזאת, ויצא שהיא ליוותה אותנו בכל ארוחות היום. בבוקר היא טוגנה בתוך חביתה, בצהרים היא הוגשה לצד אורז, ובערב, היא בושלה ארוכות לכדי תבשיל מתובל וריחני, דומה למה שרוהט הכין לנו בעצמו בערב שבת שקדם לו. יותר מהליווי בארוחות עצמן, כל היום סבב סביבה. תכננו מה לאכול, חקרנו את הזרעים שלה, קילפנו, חתכנו, ניקינו... התמסרנו לדלעת והתענגנו מההזדמנויות שהיא הביאה לאותו היום.

הדלעת היא רק דוגמה לחיבור הפשוט שלמדנו בחווה בין הטבע ומה שהוא מציע, לבין היום-יום. בעצם, זה לא רק הטבע, זאת פשוט המציאות. היא לעתים מכתיבה לנו מה צריך לעשות. הרבה פעמים אני מרגישה בחיי שזה מגביל אותי. היה לי תכנון שלם על יום מסוים, והוא השתנה לגמרי בגלל משלוח שלא הגיע, ילדה עם חום או עוגה שנשרפה בתנור. מציאות.

האם אני אצליח לראות את המציאות כהזדמנות לעצור ולשנות, להתגמש, להודות על מתנות, גם בתוך שגרת חיים דורשת יותר?

בוקר אחרון בסאלי

קמנו לבוקר ממוקד ליציאה, אחרי שיובל ואני ארזנו את רוב הדברים אמש.

אחרי תה ועוגיות יובל יצא עם הבנות לשוק ואני יצאתי עם טוב בנימין אל הנחל והיער בפעם האחרונה. קשה לי לחשוב שלא אהיה כאן יותר. המרחב הזה נתן לי המון ואני מרגישה כבר משולבת, מוטמעת בו, חלק.

אני נכנסת אל היער, מהלכת בין עדנת חום השמש, לבין הקרירות שבצל. קול זרימת הנחל וכל רחשי הטבע שמסביבי מתחזקים. הצבעים, הריחות, הקולות.

אני הולכת קרוב ומקביל אל הנחל. הוא משתנה, בצלילים, במראה, וגם אני. לעתים אני עוצרת ומסתכלת. לאן אני הולכת? יש כל כך הרבה שבילים לבחור מהם. לאן אני רוצה להגיע?

חציתי את הנחל לכיוון שביל שעניין אותי. כדי ללכת בדרך בה בחרתי הייתי צריכה לקפוץ במעבר האחרון בין אבן גדולה שבנחל לבין חלוקי הנחל שעל הגדה. הקפיצה הייתה רחוקה מדי עבורי, והקפיצה את טובי שישן במנשא.

כשחזרתי לכיוון הנחל לאחר כמה דקות, דילגתי על אבנים אחרות בין גדות הנחל, לא ראיתן אותן קודם. בלי שום מאמץ, אפילו לא בחיפוש הדרך.

כנראה לפעמים ככה לומדים, וככה גם בוחרים.

תודה על מה שהמרחב בעמק סאלי הציע לי, תודה על מה שהצלחתי לקחת, תודה.