איך מגבים זיכרון?

פסגת המאצ'ופוצ'רה, נפאל

הפעם, פרסום הכתיבה קורה בזמן אמת. אנחנו נמצאים כחודש בדירה בפוקרה שבנפאל. בע"ה, אני לאט לאט אשלים את הכתיבה מחוויות העבר, ואגיע, אל ההווה. הפעם, כתיבה על חוויה שקרתה השבוע, אבל קשורה לכל זמן.

***

כבר תקופה שאני מתעסקת בעניין ההוויה והחוויה.

איפה נמצאות המחשבות שלי, וכמה אני מוטרדת וחופרת בראשי, אל מול הנוכחות שלי במציאות, במה שקורה כאן ועכשיו?

כתבתי על זה מעט כאן. זהו עיסוק בלתי נגמר, אבל אני מרגישה שאני מתקדמת בלהיות פחות מוטרדת וחושבת על ניוטרל, ויותר משפיעה ונוכחת בהווה.

אני לומדת שההשפעה שלי, אולי היחידה, היא על מה שקורה ממש עכשיו. ההפך מתנועת "ממחר דיאטה", וגם "הייתי צריכה להתנהג אחרת...", "למה אני תמיד..." ו "בפעם הבאה אני בוודאות...". זה לא שאין מקום להסתכלות על הנעשה, תיקון ותכנון קדימה, זה נכון, זה בונה (ללא חרטה והלקאות עצמיות). אבל, השקעת רוב האנרגיה צריכה להיות בזה הרגע. כשאני נוכחת ממש יש בי יותר הזדמנויות לשמחה רגעית ואמתית על מה שיש, החוויה היא בעוצמות גבוהות יותר ואיכות העשייה שלי משתפרת. אני מצליחה לשמר ולשפר את התנועה הזאת בעזרת קריאה של ספרים בנושא, תפילות, מדיטציות והתעסקות במלאכות שממלאות אותי. וכמובן, הילדים. הם, בעצם, המפתח להכל.

על הגג בנאדי

לפני יומיים איבדתי את הפלאפון שלי. הוא נפל לי מהכיס במונית, המונית הראשונה בנפאל שהזמנו באופן אקראי ברחוב, ולא דרך האפליקציה, ולכן גם אין לי את פרטי הנהג. זה קרה בערב הראשון שיובל ואני יצאנו יחד (עם טוב בנימין), והשארנו את הבנות עם איילת ועלמא, חברות שלנו, שהציעו לנו לצאת. כמה דקות לפני שנכנסו לאותה מונית, ישבנו על האגם עם משקאות חמים וטעימים ודיברנו על התנועה הזאת, ששנינו מרגישים אותה. דיברנו על ההשפעה שלנו בעולם, שהיא בעיקר בהווה.

ימים ראשונים בהודו

בפלאפון דברים רבים. הדבר היחידי שכואב לי עליו, הוא התמונות. מאות תמונות משלושת החודשים האחרונים, שלא מגובות.

וואי, זה באמת מעציב אותי.

אני חושבת על נופים שלא אהיה בהם ואילו חוויות מיוחדות היו לנו שם, מאכלים, דרכים, שקיעות, חיות, צמחים...

ובעיקר, רגעים קטנים קטנים שלנו, שהצלחתי איכשהו לתפוס, והם אומרים הרבה, הרבה יותר מהתמונה עצמה.

וגם, האנשים שאספנו בדרך. אנשים טובים שגילינו ונקרנו אליהם, שהיוו לנו עוגן, אבני חוכמה, דרך אל הלב.... תמונות של פרנדי עם טוב, עיסויים של מאדו, תליית כביסה בכפר, בניית הסוכה יחד עם נור.... רגעים רגעים רגעים.

על גדת אגם פיווה, פוקרה

ועכשיו אני חוזרת אל ההווה. בו, ורק בו, אני משפיעה. אני בוחרת להיות כאן. אני נותנת מקום לעצב שלי ולתחושת ההחמצה, וגם לוקחת אחריות על השמחה שלי.

אני בוחרת לשמוח מכל מה שאספתי בדרך, ולגבות את הזכרון שלי בעזרת אמצעי טכנולוגיים מהמשובחים שבשוק - מילים חדשות שאני משתמשת בהן, תבלינים שאני מוסיפה למאכלים שלנו, זמנים ביום שהשתנו בתכליתם, הרגלים משפחתיים שהתווספו, נחת שלי, נחת משפחתית...

ומדי פעם, לבדי או עם משפחתי, להזכר ברגע מיוחד, לשמוח, לצחוק ממנו, להבהל שוב, לתהות למה זה קרה, ולמה עושים ככה בשבט ההוא, ולמה הם אוכלים בצורה הזאת...

יש גם מקום לעצב אותו הזכרתי קודם. התמונות הביעו כל כך הרבה. אני נותנת מקום גם לעצב. זה חשוב כדי שאוכל להיות בהווה הבא, שכרגע הוא העתיד.

נגה שותה מיץ קנה סוכר באמריצר

אנחנו מנסים לאתר את הפלאפון גם בעזרת "משטרת התיירים" של פוקרה (אירוע בפני עצמו). יכול להיות שנצליח, יכול להיות שלא. אני מנסה לחשוב חיובי ולראות סוף טוב לסיפור הזה.

בכל מקרה, אני משפיעה על ההווה. אני בוחרת להיות כאן. ולשמוח, כל כך לשמוח, מכל מה שקורה.