הרחיבי מקום אהלך

המלים נכתבו בימים שבין ראש השנה לסוכות, ובפרסום מאוחר זה, אני מקווה שיוכלו להתאים גם לזמנים אחרים ולתנועות הלב שלנו.

שעת בין ערביים בכפר נאדי, שבמורדות רכס ההימלאיה. הערפל שמסביבי מתעתע ונותן תחושה שאני במעלה גבעה קטנה, כשלמעשה אני יושבת בתוך ג'ונגל, בהרים שנראה שאין להם סוף. רחבים, גבוהים, נמתחים, מעמיקים. מכאן, ביום בהיר, נראה שהם עוטפים את כל העולם.

יש בי תנועות הפוכות, במסע הלב והרגליים בו אני נמצאת.

אחת מהן, היא ההתנגשות בין להיות לבין להוות.

להיות ברגע, לחוות כל דבר במלואו, לערב במודע את כל החושים ולהודות של שיש. העצום והזעום. מצד שני, לתכנן את המחר, המחרתיים, עוד שנתיים. שילוב של ה-mind, בחיר מוחי, והאם שבי, שדואגים יחד לקרקע בטוחה, יציבות ודאגות. עכשיו, יותר מתמיד, אני משתדלת לייצר לעצמי יציבות נעימה ומספקת, בין כל התזוזות. ואני במחשבות. הרבה הרבה מחשבות.

כל תנועה מושכת אותי לכיוון אחר, וכך יוצא, שבימים נוראים (ומתוקים, מתוקים), זמני פתיחת שערי שמים, קשה לי להתענג על שתי התנועות, ואני כמעט ולא מצליחה להרגיש אף אחת מהן כמו שהיא.

דין וחסד, רחמים גדולים, זמן לב ונפש, הרחבה, נשימה... ואני בכלל נמצאת בסוכות. איפה נהיה? איך, איפה וכיצד נקים סוכה? אושפיזין? אני רוצה! כמה? המון!!!

רגע... רגע לפני הארעיות והזמניות שהסוכה מזמנת לי, יש לי הזדמנות לתנועה ההפוכה. תנועת הבית, השורש, הבטחון. תנועת שנה חדשה. תנועת תקווה. אחדות. חיבור. נטיעה. השתרשות.

אני במסע. תזוזה וארעיות הן הן הדבר, ועדיין, ובגלל זה, יש לי עכשיו את ההזדמנות, בתודעה ומציאות שאני אייצר, להיות באוהלי ואף להרחיבו.

זמניות, הזדמנות ,הזמנה - זמן זמן זמן. יש לי ממנו. הרחיבי.

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. (ישעיהו, נ"ד ב')

הפסוק של ישעיהו הולך איתי בימים האחרונים.

במדובר פה, בפשט, על ציון. אבל אני מרגישה חיבור וקריאה אלי.

ציון זוהי תודעת שפע. להימצא בציון זאת וודאות ובטחון לעוף על החיים, על הרצונות העמוקים ביותר. ציון זה בטחון בקיים, המצאות ביש, תוך כדי הסתכלות קדימה.

אפשר להרחיב, אפשר גם שהאוהל ינוע איתי, בתוכי, ואף יתרחב. הוא לא ארעי, הוא נצחי. הוא אני. והוא נע איתי במרחב ובזמן. אמי האהובה אמרה לנו תמיד שבית הוא לא ארבע הקירות שסביבנו, אלא האנשים שבתוכו.

כשהבית הוא בעצם אנחנו, ואיתו אני זזה בעולם, אני יכולה להרחיב, להטות בלי לפחד שיפול, לא לחסוך, להגשים אותי ואותנו (הזוגי, האמהי, המשפחתי), למתוח ולהגמיש, להתנסות בתוך הבית שהוא כתלים החזקים מברזל, ואף לחזק את היתדות, את החיבור שלי אל האדמה.

אז עד סוכות, יש לי, לנו, הזדמנות להעמיק שורשים, להיות בבטחון בכאן ועכשיו,

ולהרחיב להרחיב להרחיב.

יש זמן, יש מקום.