המסע מישראל להודו

לפני ההגעה להודו, והאמת היא שגם עכשיו, המחשבה על המעבר החד, בין ישראל, ויותר נכון, הושעיה, לבין האיזור ההררי, המרוחק והכפרי של הודו, וכל זה בפחות מ24 שעות, לא נתפסת. ידעתי שהחלק של המעבר, הטיסות, הנסיעות, וכולנו בתוך זה, יהיה החלק הקשה ביותר. השקענו הרבה בתכנון המסע, וזה השתלם מאד. בכלל, מניסיוני, ככל שהתכנון יותר מדויק, לפרטי פרטים, ולוקח בחשבון יותר מקרים וצרכים (אבל לא בא לידי ביטוי בחפצים מיותרים, אתגר לא קטן), כך קל יותר בעשייה עצמה.

וכך, לפי תכנית, בצורה מדויקת, השתבש התכנון הכל כך מדויק ומתוכנן שלנו, חצי יום לפני תחילת המסע. זאת אומרת, השתבשה השליטה שלנו, המלאה, זאת שנותנת אפשרות להרגיש שהכל בטוח, שהתזוזה בידיי. התכנון היה לנסוע למנאלי, ולשהות בוושישט, הכפר הצמוד למנאלי, בתקופה הראשונה שלנו בהודו. ואז ריבונו של עולם פתח שערי שמים, וסופת גשמים ורוחות פקדה את מנאלי, הרסה תשתיות, פגעה בזרימת המים ואספקת החשמל, ביטלה את הטיסות לזמן הקרוב, וכך גם שינתה את המסלול שלנו. אבל, לא את התשתית שלנו. שוב, הדרך ארוכה משחשבנו. מזכירה לעצמי שמותר וראוי להתערער, ואז לחזור אל המקור, התשתית, השורש, ממנו אני שואבת כוחות והוא המנוע הדרך והמטרה עצמה. אז למנאלי לא נגיע, לפחות עכשיו. תחושת אובדן שליטה. איך נעים בתוכה? איך מצליחים לאחוז ולהשפיע רק עם מה שביכולתי, באמונה גמורה, שאני עושה את הטוב ביותר שאני מסוגלת, ושכל מה שסביבי, יסתדר גם הוא לטובה?הטובה, היא לא תמיד מה שאני חושבת שהוא הכי טוב, וזאת חלק מהאמונה.  החלטנו שפנינו לדרמסאלה, פניה נהדרת.

ההכנות לנסיעה

התרגשות באוויר

אם נכמת לשעות את זמן האריזה, המחשבה על האריזה, קיפול הבגדים, סגירה ופתיחה ושוב סגירה של רוכסנים.....זה יהיה מתיש. היו הרבה הכנות טכניות – אריזות, הזמנת כרטיסי טיסה לכל הטיסות, והכנת צידה לדרך לנסיעה (שבסוף הספיקה לנו גם ליומיים הראשונים בדרמסאלה). חוץ מההכנות האלה, השקענו מחשבה גם בהכנות הרגשיות של הבנות לנסיעה כזו. בכל זאת, מדובר על יום ארוך מאד, עם הרבה מעברים וחשיפה לסיטואציות חדשות בהמון רבדים, וגם יציאה מאיזור הנוחות, שהוא מהווה ביטחון. אלומה ונגה קיבלו מסבתא יוכי מצלמות לטיסה, אנחנו הכנו להן חוברות לציור החוויות למשך כל המסע שלנו, והן ארזו לעצמן את התיקים לטיסה. ניסינו לחבר אותן אל המשימה, גם בדרכים האלה וגם בשיתוף של הבחירות והאריזות שלנו, וגם בהסברים על המקומות בהם נהיה. הראנו תמונות והסברנו על תרבויות שונות שנכיר. ניסינו להלהיב אותן, לתת להן תחושה שהן חלק, שהן חשובות בהחלטות, ובכלל, במקום שלהן במסע הזה. לאמונה הספיק ההסבר על המטוס (כולל קולות ותנועות של מטוס, כמובן), בשבילה זאת הייתה גולת הכותרת 😊.בכלל, בכל מה שקשור ליציבות, התחושה שלי היא, שכאשר אנחנו מצליחים להיות יציבים ובטוחים בעצמנו, גם במציאות משתנה, גמישה ולא יציבה, אנחנו מעבירים את זה לילדים שלנו, וזאת התחושה, התדר, שמתקבל אצלם.

ישראל-דובאי

תודה לעליזה, אמא של יובל, על העזרה בכל ההכנות, מלחמים טעימים וטריים ועד להבאה שלנו אל שדה התעופה. הייתה התרגשות באוויר, מהיציאה מהושעיה, ובשדה התעופה בכלל. הבנות הגדולות היו רתומות מאד למשימה, וזאת הייתה חוויה טובה ונעימה. אמונה פחות שיתפה פעולה, וכבר הבנו שנצטרך להשקיע הרבה בתיווך עבורה, ויצירת מרחב בטוח, בתך כל המשתנים שסביבנו. העגלות שהיו איתנו עזרו מאד. כמו ששמתם לב, שמו של טוב בנימין המתוק עוד לא עלה פה, מכיוון והוא ישן רוב הזמן, או ינק, ואז ישן. הטיסה מישראל לדובאי הייתה לואו-קוסט, ולכן לא יכולנו להכניס את הסלקל של טוב איתנו למטוס. לא ידענו את זה מראש. הצוות לקח את העגלות שלנו ונאמר לנו שנפגוש אותן בדובאי לקראת הטיסה הבאה, שם הזמנו מראש מקום לסלקל. הטיסה עברה בטוב, כל הבנות היו ערות כל הטיסה, בהתרגשות ובבהייה במסך. אלומה ישבה ליד אישה צעירה וחמודה, ומיד הן נעשו חברות. הרגשתי שהיא מתבגרת, נעשית ילדה גדולה. הקשבתי לשיחות שלהן מהצד. אלומה הייתה סקרנית, מנומסת, מצחיקה ונחמדה, והתגאיתי בה. 

אמוני לומדת את רזי הטיסה

דובאי-דלהי

כשהגענו לדובאי חשבנו שזמן ההמתנה שלנו עד לטיסה הבאה ארוך, 3 שעות בערך, בגלל שהטיסה הראשונה התעכבה. כשירדנו מהמטוס חיכה לנו נציג של חברת התעופה, והסביר לנו שהשער של הטיסה הבאה תכף נסגר, ושאנחנו צריכים לרוץ, אחרת לא נספיק. לא הבנו את הסיטואציה, אבל המבט שלו וקצב ההליכה (ריצה), הסגירו דיי מהר את המצב. מזל שכולן עוד היו ערניות. שדה התעופה בדובאי עצום, ולקח לנו בערך 20 דקות להגיע למטוס הבא, כשבדרך עברנו שני אוטובוסים, רכבת תחתית והמון הליכה ברגל. לבסוף הספקנו לטיסה, ללא הסלקל לטוב בנימין, שלא הספיק להגיע אלינו. הנציג שהיה איתנו בירר ואמר לנו שנפגוש את הסלקל והעגלה יחד עם שאר הציוד כבר בדלהי. השתכנענו. נכנסו למטוס וכעבור דקות אחדות כבר היינו באוויר. אם הנציג לא היה איתנו לא היינו מספיקים להגיע לטיסה. היה לנו חשוב להסביר את זה לבנות. בתוך כל הטירוף, לראות נקודות טובות, אנשים טובים שעוזרים ומתנהגים בצורה שאפשר ללמוד ממנה, וגם לתווך להן מה קורה. כמעט כל השיח הוא בשפה זרה שהן לא מבינות (וזה ימשך לחודשים הקרובים), וזה עלול להוסיף לתחושת התלישות.  הטיסה הייתה ברמה גבוהה יותר מהטיסה הקודמת. היה יותר מרווח, השירות היה מעולה, והבנות נרדמו. כשהגענו לדלהי, השעה בארץ הייתה בערך 2 לפנות בוקר, ואנחנו היינו חיייבים להעיר את הבנות, שילכו ברגל, עד שנגיע לציוד שלנו. זה לא הצליח. אלומה ונגה הצליחו לקום מהכסאות שלהן רק כשצוות הניקיון של המטוס כמעט שאב אותן לתוך שואב האבק. היציאה מהמטוס הייתה קשה וגם כל הכניסה להודו. היינו צריכים לסיים את כל ענייני הויזה, והבנות היו עייפות מאד. כשהגענו לאסוף את המזוודות שלנו, אחרי חיפושים וחוסר הבנה, איפה הן, הבנו שהן לא הספיקו לעבור למטוס בדובאי. יש משהו בבלת"מים האלה, שקל שישברו את הרוח. זאת הייתה התחושה בהתחלה. גם בגלל עצם העניין – כל הציוד שלנו לא איתנו, כולל העגלות, ויש לנו ארבעה ילדים קטנים ועייפים מאד, וגם בגלל הקושי בהתנהלות במקום שזר לנו בכל דבר. זה לא היה פשוט, אבל דיי מהר הבנו, שזה גם אומר שאנחנו לא צריכים לסחוב הרבה, ואיזה מזל זה. נציג חברת התעופה אמר שהמזוודות יגיעו עד אלינו, לדרמסאלה, וזה היה נשמע עסק שווה במיוחד. נותרנו עם תיק ומזוודה קטנה עם אוכל. בתיק שהיה איתנו היה מספיק דברים לבנות, והתחלנו לראות את הרווח הגדול שבתקרית המזוודות.

ההמתנה בדלהי

מהרגע ששינינו את ההסתכלות על המצב, הכל היה טוב יותר. הבנות כבר התאוששו, ויכולנו להנות מזה שאנחנו בדלהי, המעניינת והססגונית (כן, גם בשדה התעופה), וכמעט בסוף המסע שלנו. הבנות סקרו את סוגי הסארי השונים, וחשבו שהגיעו לעולם המלכות (כבר אז אלומה השביעה אותי לקנות לה חליפה לראש השנה), התעניינו במדים של השוטרים והחיילים, השפה, וגולת הכותרת – שירותי הבול פגיעה. נגה לא נכנעה אליהם והעדיפה להתאפק. אנחנו קנינו לעצמנו קפה, והעברנו את ההמתנה לטיסה לדרמסאלה, שהתעכבה בהרבה (וולקם דו אינדיאה) באכילה, שתייה, והרבה שטויות וצחוקים של הבנות.

דלהי-דרמסאלה

הטיסה לדמרסאלה הייתה קצרה, כולנו שקענו בשינה עמוקה. אני עוד הספקתי לראות את הרי ההמילאיה באופק, להתרגש, לשמוח, ואז לראות את העננה שירדנו אליה, טלהרדם. כשהגענו לדרמסאלה, (שוב) כל הבנות ישנו, והורדנו אותן עלינו בידיים, כל אחד סחב שני ילדים. אחרי שהחלקתי ללא כל פאסון בירידה מהמטוס עם אמונה וטוב בנימין עלי, הצוות נרתם ועזר לנו להעביר את הילדים אל תוך שדה התעופה, הקטן והחמוד של דרמסאלה. לקחנו מונית לדרמקוט (אחרי שהיה מכובדת בשדה התעופה ומחשבה משותפת של 'איך מוציאים מפה ארבעה ילדים ישנים??'), האיזור בו החלטנו להיות לשבת הקרובה (כבר היה יום חמישי), התרגשנו ונהנינו מהדרך.

משלימות שנות שינה

דרמסאלה

בדרמסאלה, דרמקוט, כבר היינו יחד, יובל ואני, בדיוק שבע שנים קודם לכן. היה נוח ונעים להגיע תחילה למקום מוכר, שכלל זכרונות משותפים טובים. הגענו, ובשעות הראשונות התמקמנו בבית קפה, בו שתינו מספר לא מבוטל של כוסות צ'אי, הבנות ישנו, ותוך כדי יובל חיפש לנו גסטהאוס לימים הקרובים.

הודו, הגענו.