פשוט להיות פשוט – קיימות ללא גינונים

בזמן שלנו בהודו, אנחנו משתדלים להיות קרובים לאנשים המקומיים, להכיר את תרבותם ואת דרך חייהם וללמוד מהם. אחד הדברים שהיה לנו קל מאד לשים לב אליו בכל כפר ובית בו היינו, הוא השימוש במה שיש בסביבה עד תום – במזון, בחפצים ובמקורות הטבעיים. הדרך הזו נותנת תחושה של כבוד של האדם אל כל מה שיש לו ונקרה בדרכו. במקרים אלו, דרך החיים הזו לא מגיעה מאידיאל, או אג'נדה מסוימת, מודעות להתחממות הגלובלית או העדפה לירקות אורגניים. היא נובעת מצורך ומכורח המציאות, ונעשית בצורה הכי פשוטה שאפשר.

ירקות בסיס במטבח ההודי הצפוני

במהלך הטיול אצרף כאן דוגמות של חוויית הקיימות הטבעית שאנו חווים, שיכולות לתת לנו דוגמה, ואולי גם מעוף, להשתמש, למצות ולהודות, על כל חפץ ומזון שמגיע לפתחנו.

אוכל עונתי, מקומי וטרי

ככל שאנו מתרחקים מערים וממרכזים מתויירים, כך אנו רואים פחות אוכל וציוד המותאם לתיירים, מערבי

בכללו, ולא מקומי. בכפרים ובמקומות מרוחקים (יש כאלה שלהגיע אליהם ממקום מרכזי לוקח נסיעה ארוכה ולא פשוטה, בטח למשאית), אנחנו פוגשים כמעט תמיד רק אוכל ומוצרים מקומיים, שנותנים מענה מספק לאוכלוסייה המתגוררת באיזור (או כמו שחברנו רוהיט הבהיר על השוק בסאלי "לא תמצאו כאן נייר טואלט ושוקולד").

לדוגמה, בירקנייה אהובה עלינו במקלוד שבדרמסאלה יש מבחר פירות וירקות גדול, וכולל גם גידולים שאינם מקומיים: בצל, שום, עגבניות מזנים סוגים, מלפפונים, קישוא, זוקיני, 2 סוגי דלעות, עלים ירוקים למיניהם, אפונה בתרמיליה, שעועית ירוקה, בננות, 3 סוגי תפוחים, פירות הדר, מנגו (לא בעונה), ענבים, פפאיה, חצילים משני סוגים ועוד ועוד. בעוד שבסאלי, כפר ששוכן כשעתיים נסיעה מדרמסאלה, אין ירקנייה, אך ישנן חנויות נוחות שמוכרות גם ירקות ופירות.

דלעת מהגינה בסאלי

בחנות עם המבחר הכי גדול מצאנו: שום, בצל, צ'ילי, עגבניות, חצילים, דלעת, כרוב, תפוחי אדמה, במיה, בננה. לא היו מלפפונים, והנחנו, שזה בגלל שכל אחד בכפר מגדל את המלפפונים שלו. כל הירקות והפירות גדלים באיזור (חלקם בגינות פרטיות), או בעלי סבילות גבוהה לנסיעות ולהמתנה עד שיפגשו בצלחת.

היעדר המבחר גורם גם לצמצום בפסולת ובזריקת ירקות ופירות עודפים, וכן לטריות (=בריאות) ולשימוש במשאבים הקיימים באיזור. ולנו, זה גורם לתחושת הקלה. אמנם, עגבניית לב השור שלי לא נמצאת במלאי, אבל יש משהו בפשטות ומהגבלת הבחירות, שנותנת שקט נפשי, וגם רגיעה למערכת העיכול. זו הזדמנות לחשוב – כמה מהאוכל שנכנס למקרר שלי, ולבית בכלל, יהיה בשימוש? האם אני קונה יותר ממה שאני צריכה? האם השפע שמקיף אותי מזין או מציף אותי?

ערוגות ירק ביתיות

הסיפור על טחינת "הר-ברכה" שהפכה לצנצנת שהפכה לעציץ

אחד הדברים ששמנו לב אליהם בימים הראשונים במגורים שלנו אצל מאדו בכפר נאדי, היא כמות הזבל שאנחנו מייצרים, לעומתה (ולעומת כל השכונה). בהשוואה לעצמנו, צמצמנו מאד את הצריכה של מוצרים שמשהו מהם בסופו של שימוש נזרק באופן אוטומטי לפח. אך בהשוואה למשק הבית ההודי, יש לנו עוד לאן לשאוף.

ראשית, כמעט ולא קונים מוצרים בעטיפות אלומיניום או פלסטיק, אלא בקופסאות שגם אחרי שימוש בתכולה, ניתן להפוך אותן למשהו אחר. ושנית, לאחר השימוש, הן תמיד יהפכו למשהו אחר.

עשבייה שתתייבש תהיה מזון לבקר בחורף

וכך קרה, שאורחת ישראלית נחמדה, השאירה אצל מאדו קופסת טחינה "הר-ברכה" (שלפי מראה, הייתה שייכת ליותם בן גדעון), מתנה נהדרת, נסכים כולנו. מאדו השתמשה בה עד תום, ולאחר השימוש, היא שטפה את כלי הפלסטיק והכניסה אליו עדשים כתומות. נכון, הרבה מאיתנו עושים שימושים כאלה ואחרים גם בארץ (ראו במקפיא שלכם קציצות בתוך אריזה של גלידה). אך לא כך תם הסיפור, ולאחר מספר שנות שימוש לא מבוטלות, הכלי כבר לא היה אטום מספיק, ואי אפשר היה להשתמש בו יותר לזה התפקיד. ולכן, הוא הפך לעציץ של סוקולנט. והוא עומד באומץ בתפקיד זה, עד עצם היום הזה. תארו לעצמכם שלא היינו זורקים לפח עטיפות וקופסאות. גם לא לפח המיחזור. היינו משתמשים בהכל. שקי אורז שהופכים לכריות, דליי צבע לכלי מים גדולים, מיכלים שונים יכילו שוב ושוב, כל פעם דבר אחר. תארו לעצמכם שרוב המוצרים שהיינו צורכים בכלל לא היו מגיעים באריזות כאלו. כל זה לגמרי אפשרי. הודו עשתה שינוי גדול בהתנהלות עם פלסטיק בעשור האחרון (קראו על כך במרשתת). בזה, אנחנו עוד מאחור.

מים זה שפע

קרה לכם פעם בחורף, שירד גשם זלעפות והתבאסתם בשביל עצמכם, ואז נקריתם נקיפות מצפון, על האדמה שזקוקה לגשם, והחקלאים שמתפללים, והכנרת שמתייבשת...

אז, בהודו אפשר לרקוד אפילו את ריקוד הפסקת הגשם ללא חרטות. יש מים בשפע, ולעתים גם יותר מדי, וישנן עונות של הצפות, גם כאלו מסוכנות. עם זאת, עדיין השימוש במים הוא מוגבל, לרוב ממקורות טבעיים. זה לא קורה בגלל יסוד אידאליסטי, אלא לרוב התרבות הקיימת וחוסר במשאבים. ועדיין, בכפרים שלמרגלות ההימלאיה,למטבח מגיע צינור של מים מנביעה קרובה והמים האלו לשתייה בלבד, לצד מים נוספים שהם לשימוש בשטיפת כלים, הנעשית גם היא בצורה חסכנית ביותר;

צינור מי גשמים ישר מההר

בצד הדרך אנשים שותים מים ממי שלגים שיורדים במורד ההר, ונהגי מוניות אף שוטפים בהם את רכבם. בארץ אין לנו איך לממש שיטות אלו, אחרת נייבש את נחלינו, אבל אפשר להתרענן מהמחשבה על כך, וגם, אולי לחשוב על השימוש האישי שלנו במים בבית.

שימוש בכוחות הטבע

בשבועות האחרונים שמנו לב שאנחנו מתחילים להיות רגישים יותר לאקלים, ולהשתמש בו. ביום שאין עננים, אנחנו יודעים שהלילה יהיה קר יותר. כשהשמש זורחת נפתח את החלון לכיוונה, שיחמם את הבית, וכשהשמש שוקעת או הרוח לכיווננו, נסגור את החלונות ונסיט וילונות, כדי לשמור על החום שנצבר ביום בתוך הבית. אנחנו מוציאים ומכניסים כביסה בהתאם, ואוכלים בחוץ כשנעים. גם טוב בנימין מקבל הרבה אמבטיות שמש בזכות הערנות שלנו שעלתה.

נעזרים בחומה של השמש

המודעות הזו מגיעה מהקרבה לטבע וגם מההשפעה של הסביבה האנושית שלנו. השכנים ההודים שלנו משתמשים באקלים כדי לאוורר, לנקות, ולרענן את הבית. בגלל שהיינו בכמה כפרים בתקופה שלפני החורף, זה היה מורגש מאד.

לסיכום, אשתמש במילותיו של עמית נויפלד, מתוך ספרו "היסטוריה של מהירות":

 "...ישנו מועדון לקוחות עצום המונה מיליונים של בני אדם החברים בתנועת מזון איטי, מבלי לדעת אפילו על קיומה. אנשים אלה מגדלים את מרבית מזונם בעצמם, אוכלים גידולים טריים, מקומיים, מגוונים, ועונתיים, מבשלים לפי מסורות המועברות מדור לדור במשך מאות שנים, ונמנעים כמעט לחלוטין מבזבוז של מזון. חברים עלומים אלה של התנועה הם אנשים עניים ביותר – תושבי הכפרים והערים הקטנות בעולם השלישי."

עונת הקציר. משתמשים במגל ידני ונערכים לחורף.

אנחנו זוכים לעבור כאן, בצפון הודו, בין בתים של אנשים מקומיים בכפרים שונים, לראות אותם מתנהלים בעסקיהם, עם ילדיהם, מזונם ורכושם, ולחוות ממש את שכתב נויפלד. אני לומדת מהם הרבה ואני מודה על הזכות הזו.

אעלה גם תהייה, ואני מזמינה אתכם לתהות איתי מתוך דבריו של נויפלד, ועל הגדרתו הגורפת "הם אנשים עניים ביותר". מהו עוני? האם הוא מצב בו אין לאדם מספיק משאבים חומריים כדי לקיים את עצמו, או שהוא מצב שבו רמת החיים של אדם נמוכה בהרבה מזו של שאר האנשים בחברתו?

ההסתכלות על עוני יכולה להיות בהשוואה לעצמך וצרכיך – האם אתה מצליח לענות עליהם בעזרת המשאבים הקיימים לך, ולחוש שבע, מוגן, ואולי גם מתפתח ונותן מעצמך לחברה שסביבך; או בהשוואה של אדם לסביבתו, לעתים בניתוק מהצרכים והאושר האישי. האם יש לי יותר, פחות או כמו לאנשים הסובבים אותי?

אני בוחרת להסתכל כאן, על עוני, בנקודת המבט הראשונה אותה הזכרתי. בשבילי, הסתכלות על עוני ועושר בהשוואה לעצמי, מחזקת את הקשר הכל-כך חשוב והטבעי, בלשאול את עצמי – מה אני צריכה ורוצה, והאם ואיך אני יכולה להשיג את אלו.

לפיכך, האנשים שאני פוגשת, הם לא עניים, ואולי אף עשירים בהרבה, מאחרים, בעלי חפצים רבים בבתיהם, כלי רכב שונים בחנייתם, ומגוון רחב של אוכל מכל רחבי העולם במזווה, במקפיא ובמקרר שלהם.  

"איזהו עשיר השמח בחלקו".

מה אתם חושבים על כך? באיזו דרך אתם מסתכלים על עצמכם בדרך כלל? דרך פנימית או דרך חיצונית? ואיך נראה לכם נכון יותר להסתכל על הדברים היום, עכשיו, ברגע זה?